לכולנו יש כאבים שם בפנים.
וכמובן, הנטיה הטבעית של כולנו היא להדחיק,
לברוח, לא להכיר.
זו הנטיה האנושית ובכלל של כל בעלי החיים.
לברוח מכאב ולהיות בהנאה.
גם אני חותם על זה, בכל רגע בשנה.
וכך אנחנו מבלים בד"כ את חיינו מילדות עד מיתה.
סה"כ רעיון לא רע,
אממה...
בעיה אחת ממש קטנה.
זה לא באמת עובד.
זה בכלל לא עובד.
זה רק נדמה לנו שהצלחנו "לעבוד" על "החיים" או על עצמנו שבפנים.
ואנחנו מסתובבים כך ולא מבינים שיש לזה שני מחירים כבדים:
נתחיל מהמחיר "הקטן".
כשאנחנו מדכאים/מדחיקים את העצב,
מגבילים ולא פוגשים את הכאב,
אנחנו מגבילים לעצמנו את כל המנעד הרגשי.
כן, גם את זה של האושר והשמחה.
והכי גרוע - אין באמת אהבה :-(
(וכרגיל אל תאמינו לאף מילה שאני אומר.
תבדקו בעצמכם, עזבו את אחרים.
מאמין שגם אתם תזהו את אמיתות הדברים.)
וזה, כן זה רבותי, רק המחיר הקטן
מה שקורה באמת במעמקים.
זה שאנחנו רק "חושבים" שאנחנו בורחים מלהרגיש את הכאב,
"עובדים" על עצמנו או על "אלוהים".
ובפועל,
הכאבים הללו מנהלים אותנו כל החיים.
וזה לא רק פעם ב.... כמו שאתם אולי חושבים.
זה משפיע על ההתנהגות היומיומית שלנו וכל מערכות היחסים.
הכאב הזה נוכח כמעט בכל פעולה.
זה "עובד" כל הזמן ומייצר לנו מציאות קשה.
לכל אחד ארסנל משלו,
של טראומות ומכאובים.
כן לכולנו פה, על פני האדמה.
למשל ואולי:
לא רואים אותי,
להרגיש חסר ערך בעולם,
הרגשת תקיעות, חוסר תכלית
להרגיש לא שווה, לא ראוי
לעתים אלו טראומות מהילדות, ומשהו שאמרו לנו הורים או חברים.
לעתים זו תחושת אשמה גדולה - אפילו על זה שנולדתי, או שפגעתי לכאורה באחרים
ובד""כ יש עוד דברים, קומבינציה מורכבת, ששווה להתיר. את הפלונטר שבפנים.
זה פעיל ומפעיל, אוסף של דברים, ומלא מכאובים.
וכמובן,
יתכן שתצחקו, או תגיבו בביטול,
אבל עצרו לרגע וקחו נשימה.
בדקו בעצמכם.
אין שום דבר אחר בעולם.
זה הכל מראות ומה שאתם מייצרים. כן, לטוב ולרע, החיים שלכם משקפים את עצמכם, גם אם אתם לא פוגשים את הכאב שבפנים.
האם זה באמת נעלם, מודחק, ואין כאב?
מוכנים לפגוש איך זה "מבשל" אותכם שם בפנים.
או לפחות לזהות את הניתוק מהרגש,
הניתוק מהגוף,
שגם זה סימפטום קשה לאותה תופעה.
לפעמים קוראים לזה בכלל הפרעות קשב וריכוז.
מכירים את המגפה?
וכן, זה מתחבר לעוד בשורה, שהיא לא מי יודע מה.
הדברים שאתם לא פוגשים שם בנפש ובנשמה,
נמצאים כל הזמן בגוף,
ולעתים מתפרצים דרך כל מיני מכאובים,
השם ישמור אותנו מאותם הדברים.
יש לי מטופלים שניסו הרבה משיטות התפתחות הקיימות,
וגם טיפול פסיכולוגי לאורך שנים,
אבל לפגוש את הכאב באמת זה מעולם לא קרה.
ורבותיי גם "לדעת ולהבין" את הדברים, לא מייצר שום שינוי.
ריפוי קורה בגוף, בלב, בתחושה.
הוא אף פעם לא בא מהראש או מ"ההבנה".
אז אהובים, אהובות.
זמן טוב ומתנה עצומה,
וכמובן יכולים גם להמשיך להתעלם,
להדחיק,
לבטל,
או להיות כבר בדבר הבא.
ריפוי אמיתי לכאבי העבר,
אפשרי תמיד ובכל גיל.
וכן הוא מחייב לפגוש את הכאב,
וזה יכול להשתחרר די מהר,
או שלפחות נרגיש הקלה.
אבל דעו.
ההדחקה לא באמת עובדת.
הכאב עדיין שם.
הוא מנהל אותנו כל החיים.
תקרת הבטון שיצקנו,
לא באמת מבטלת את השפעות הקרינה.
וכן, אללי,
גם אני הייתי רוצה גלולה אחת ודי (פוסט לדוגמא - קישור) ,
להיות בשמחה ובלי כאבים.
אבל זה עובד במקסימום לדקה,
ולא פותר את הדברים שבפנים.
וכן, היום, ממרומי גילי,
ולאחר התמחות בעצב של עשרות שנים,
יכול לדווח,
אחרי שבוע נפלא,
כן, יש בעולם גם שמחה !!!
ולכן גם היום, ובפוסט הזה לראשונה, אתם מקבלים שני שירים במחיר של אחד :-)
השיר הראשון של הדס קליימן ואביב בכר - "מה שיעבור עלינו יבוא לעזרתנו, בכל צער יש גם שער" (המילים מתחילות ב 3:30)
וגם היום הבטחה לכולםן, ובראש וראשונה לעצמי:
יש שמחה בעולם!
תמי בן הדר.
בכל צער, יש גם שער