[עוד סיפור מחדר הטיפולים שלי]
תראה, תבין בועז, הוא מולל את ידיו.
שפת הגוף אמרה אי נוחות גדולה.
זה לא קורה לי כמעט עם מטופלים / מתאמנים.
בד"כ יש הרגשה של שקט, קירבה והמון העמקה.
אז מה אתה אומר?
אני לא מאמין,
[כך הוא אמר לי...]
אני לא מבין איך זה קרה.
רק התחלנו, 4 מפגשים כולה.
והנה אני כבר נפגש פעם בשבוע לקפה ושיחות נפש עם אמי.
כל מערכת היחסים השתנתה.
אני כבר בגיל 40, ומעולם לא היו לי איתה כאלו יחסים קרובים.
וגם את הילדים שלי, הקטנים,
אני רואה באור חדש,
יותר נמצא איתם, יותר בנוכחות,
הם משקפים לי את השינוי,
אני מקבל הרבה יותר חיבוקים!
אפילו בעבודה יש שיפורים קלים...
אבל המילים יצאו מפיו קפוצות, חלושות,
אנרגיה של אכזבה.
וזה היה כל-כך מנוגד למילים, להישגים,
להתקדמות הגדולה שראה.
וכן, הוא זיהה, נתן לה מקום, וגם היה בפליאה.
אבל שהוא אמר שלום, דקה לפני הפרידה.
עצרתי אותו לרגע.
אמרתי לו:
תשמע, יש כאלה רגעים בחיים.
הם לא רבים.
רגעי הכרעה, החלטה, הם יכולים להשפיע להמון שנים.
אולי לכל החיים.
מכירים?
וישבתי מולו,
ויש לי כמה מתאמנים שמכירים את הסיטואציה הזאת, הנדירה.
אני שם את 2 הידיים פרוסות לשמיים.
מניע אותם כמו משקל דימיוני.
פעם עולה הכף (היד) הימנית ופעם זאת השמאלית.
כן, יש כאלה רגעים בחיים אמרתי לו.
רגעים שאתה צריך לבחור בין להתחיל (או להמשיך) להתקדם, לחוות הצלחות (שגם זה מפחיד), להגיע להישגים.
או לבחור בלוותר, להיות חלש,
להיות קורבן ולחפש כך אמפתיה אצל אחרים,
לא לקחת אחריות, ממש אחריות על התוצאות שלך, על החיים.
ואולי תתפלאו, אבל רובנו לפחות בחלק מהמקומות בחיים,
בוחרים, קורבנות , חוסר אחריות, ולא באמת להיות במנהיגות ובחירה.
יש לזה מלא יתרונות
(אני לא אחראי, לקבל סימפטיה, להתלונן, להשחיר, לקרב ממורמרים אחרים,
להתנער מעשייה, ועוד עשרות דברים),
ויש רגע כזה, שלעתים פוגשים בסדרת האימון,
או שאני משוחח עם מתעניינים בסדנאות שלי או באימון פרטני.
לא משנה המקום בחיים.
ופעם ב....
שתי הידים שלי נעות כמשקולת ישנה.
ואני לא יודע מה יכריע את הכף ואיפה תהיה הבחירה.
להגיע / לברוח
להצליח / לותר
לשנות את החיים / להמשיך באותו מסלול ידוע עם אותן תוצאות מוכרות
ולעתים מנחש,
ועדיין מתפלל בשקט,
כי מאמין שבאנו לכאן לעולם, להתפתח, לשמוח, וגם לעשות דברים.
ולא לוותר, להיות קורבן, ולרוץ במעגלים.
אבל כל בחירה ראויה,
והגם שהוא אמר בקול חלוש,
להתראות בשבוע הבא,
הרגשתי שזה כבר לא יקרה.
שהוא לא רוצה יותר לגדול,
וגם לא מוכן לחוות הצלחה, אחריות, שותפות עם אחרים ועוד כל מיני דברים...
ולכן לא התפלאתי שביטל בווטסאפ שבוע אחרי,
אמר תודה אבל לא תודה,
ולא הגיע לצערי להמשך המפגשים.
וכן, כל בחירה ראויה.
ומדבר עם אנשים שאומרים שרוצים להצליח,
אבל כמובן ובקולם, אני שומע הרבה דברים ממש אחרים.
מרגיש איך בפועל, זה רק מס שפתיים.
הם מוכנים להצליח, אבל רק אם ישארו קטנים ומסכנים.
וכמובן, בשום אופן, רק לא "להרגיש".
וזה לא עובד בבית ספרי, וגם בכלל לא עובד בעולם,
(כמה זמן הולך על מעקפים - קישור).
ואני באמת מעודד אותם, מנסה לעזור, ואומר.
עזבו, גם זה בסדר!
אולי זה מה שבאתם לעשות בגלגול הנוכחי.
יותר כרגע אתם לא מסוגלים או רוצים.
אז פשוט בחרו בזה!!
חבל על כל הטלפונים, הריצות, הכספים והמאמצים.
פשוט תהיו בזה, עזבו, חבל על כל ההלקאה.
עכשיו זה ככה,
לא רוצים,
לא יכולים.
לא מתאימה הצלחה.
זה בסדר!
שחררו את עצמכם מכל סיפורי הכישלון,
ככה זה בסדר, למרות הקשיים.
אנחנו לא פנויים כרגע או בכלל לשינויי.
סלחו לעצמכם!
חבל על בלבול המוח לעצמכם ולכל-כך הרבה אנשים.
אתם לא באמת רוצים לשנות, זה בסדר!
כאלה הם פני הדברים.
ממילא,מה שאתה מתנגד לו רק ממשיך ומתגבר.
what you resist persist
ובחיי שאני אומר את זה באהבה גדולה,
וגם חושב שבדברים הללו, מעניק לרבים מתנה.
כי הרי אני לא יודע מה מבקשת ההשגחה,
אבל מקווה שהבחירה הזאת,
שגם היא ראויה,
תתן להם/לכם לפחות טיפה יותר מודעות, שקט ושלווה.
ואם אתם רוצים יום אחד באמת לשנות ולשפר את החיים.
וגם לקבל תמיכה, אהבה, וכלים נדירים.
דברו איתי אז או עכשיו.
ואם רוצים להיות קורבנות, בחרו בזה.
שחררו את כל הסיפורים.
"ככה אני, ככה טוב לי, כמה אפשר וחבל לשקר לעצמי.
זו בחירתי, וזה ממש בסדר, ולא נורא.
יש תמיד (אולי) גם את הגלגול הבא.
והשיר עודכן, בעקבות המלצה של ידידת המדור, וחברה למסע - יהודית הנפלאה.
אז את הפוסט הזה, מלווה בחירת הקוראים. אמיר דדון - לבחור נכון.
שנבחר נכון, וגם אם לא, זה בסדר.