(הפוסט הזה פורסם בפרופיל הפייסבוק האישי שלי, וזכה להרבה התיחסויות מרגשות.. שם גם באתר. וכרגיל מוסיף שיר שמתחבר אצלי אסוציאטיבית לטקסט)
השבוע שוב בכיתי. פעמיים. כן לפעמים אני מרגיש מובס. שהעולם נסגר.לא מוצלח, לא אהוב, לבד. תחושת כשלון עצומה. כן גם זה קורה.וזה די נורא. כל אחד נולד עם מידת אושר שונה. ואני כבר עובד שנים. הרי יודע. נקודת המוצא שלי טיפה בינונית, לא גבוהה. ולפתע נראה ששום דבר לא השתנה. תקיעות, קשיים. שוב בחצי הכוס הריקה. אין מספיק משתתפים לסדנה. כולם אומרים לא תודה. עלו עלי? אני לא ראוי, לא מוכשר, לא תורם בעולם. אווירת כשלון אותי אפפה. וגם הילדים קיבלו תשובות שליליות, וגם המטחנת קפה הושבתה. זה מצחיק אתם אומרים. העיקר הבריאות,זה הכל בקטנה. וברור שאתם צודקים,אבל אני הרגשתי שכוס היסורים התמלאה. כולם נגדי,שום דבר לא מצליח. הקירות סוגרים. דמעות התחילו לזלוג מעיני ללא מיצרים. זה כואב, זה קשה. וכן בחוויות החיים של כולנו יש הרבה כאבים. גם אצלי, זה בא והולך. אל תאמינו תמיד לפנים המחייכים. ודוקא מהשבר הגדול,משהו קטן הסתדר. ואולי עוד דברים.. אינשאללה. ואז לילה ובוקר, ויש סדנה. ומשתתפת אחת מספרת שהתחילה ללכת הרבה יותר טוב, ויש לה פחות כאבים. וגם לראשונה זה עשור חשבה על בן זוג. מרגישה שבדרך לשחרר את הלבד בחיים. ואחרת מודה על חיבור ליעוד, ושולחת גם ווטסאפ נפלא. ושוב אני בדמעות. הפעם של התרגשות ושמחה. אז כן, או שאנחנו חוסמים את הרגשות כולם, או שאנחנו מרגישים בעוצמה. ועדיין הטלטול הזה, קשה לי. אוי, המעברים. וכן, פוגש לעתים עצב עמוק. הוא מלווה אותי מילדות. זה כבר המון שנים. ותחושות כל כך קשות. חוסר ערך עצום. ועוד מיני כאבים. ואם זה לא הייתי אני.היו לי מלא דרכים לעזור, לתת כלים. להסביר, לשפר, להבריא. להזכיר את המהות האמיתית. את זה שאתם טובים ומוכשרים. שכנראה שכל מה שקורה בחיים זה לטובה !? ובטוח שכל רגע עשיתים את הכי טוב שיכלתם באותה נקודה. וגם הייתי אומר: תפסיק את הביקורת הנוראית. את תחושת האשמה. תפסיק להרגיש לא מוכשר, רע, ועוד כאלה דברים איומים. זה לא באמת אתה. הרי באת ללמד בעולם דברים אחרים. ולא, אתה לא רמאי. בזכות הדרך, בזכות עצמך, בזכות הקשיים. יש לך כאלה יכולות עצומות לתת לאנשים. אבל בסוף זה אני ועצמי. ולמרבה המזל גם טיפה חברים ומטפלים שעוזרים. ועדיין לבד....בתרגיל פיסיקלי מופלא. מושך את עצמי בשערות ראשי. מושה את עצמי ממי הביצה. לעזור לעצמך זה הכי קשה בעולם. ולא משנה מה למדת, מה עשית, איזה דרך עברת כאן. ים של דמעות בדרך ל.... אלו החיים. יש גם לכולנו הרבה יסורים. זה הקיום האנושי. לא ממש פשוט לרובנו, גם אם הדברים הולכים "כשורה". ואללי אם יש איזה נגע ומחלה. יש מקומות אפלים, מפחידים. נמצא שם לבד ומלא ביעותים. אז my life is my message, אמר מהטמה גנדי, ואני אחריו. יש גם ימים כאלה, לא אחשה, לא אכסה. לנשום עמוק, לקבל עזרה. מדבר לעצמי. והנה שביב אור מגיע. שיפור קטן. נשימה. אני קורא לזה תקווה, אמונה.
קישור לפוסט המקורי והתגובות המקוריות בפיסבוקי כאן.
נצי'י נץ במיקס מדהים, שמוסיף עוד שכבת משמעות ותוכן, לשיר המקורי והנפלא של ילדי אדמה