רגש האהבה, הדחייה.
לא רוצים אותי,
לא אוהבים אותי,
הרגש שבעבורי הכי קשה בעולם.
(לצד להסתכל על תמונות שלי מעכשיו ומהילדות, אחח הזמן...).
ואז מייצר אותו שוב ושוב,
וגם מתחבא בעולם.
מונע ממני לעשות, לצאת לפעולה.
מה הם יגידו?
האם אני כל-כך נורא?
חסר ביטחון, תלוי בהשפעות,
איזה כיף שיש "עור של פיל",
מקנא באותם אנשים.
רגישות זה לחלשים,
על מי אני עובד?
מה פתאום מספר שרגישות הינה "מעלה",
שאז נהנים יותר מהחיים,
וגם עוזרים לאנשים אחרים.
הרי אני רגיש עד מאד, מחובר לעצמי ולנשמה,
ובסוף בעיקר פחדים וכאבים,
מציפים את הגוף והתודעה.
אני רוצה להיות גדול, חזק, עם שריון קשקשים.
באמת, בעז?
מה אתה רוצה מהחיים?
אני רוצה ללמוד לצאת לעולם, ולא לסבול מדחיה.
או אולי לחיות עם תחושת הדחייה בהשלמה?
הרי כבר הסבירו לך ב"ארבע ההסכמות" – שום דבר זה לא אישי.
אבל מצד שני אולי יש בתוכי "אזור צל נורא" (יונג)"?
ועולה לי שאני תחמן, מוניפולטיבי, דואג לעצמי, ולא רוצה כלל לעזור לאחרים.
הכל תועלת אישית, אתה בכלל לא אוהב אנשים.
כותב לעצמי באקסטזה גמורה,
יעלה מה שיעלה,
זה חשוב,
אולי סוף סוף אעבור דרך החומה הבצורה.
לא טוב,
לא ראוי,
לא אהוב,
תחמן,
מנצל,
ואתם רואים את זה בתוכי,
ולדחיה יש הצדקה.
ממש לא הגיוני אותי לאהוב,
אני כזה מניפולטבי, תחמן, אגואיסט ורשע.
לא פלא שמרגיש לבד בעולם...
אותי מי יאהב?
אני ראוי לדחיה!
ואז בודק בתוכי.
אולי, רק אולי, אני לא באמת כזה נורא ??
באמת שרציתי לעשות טוב.
ואולי פישלתי שם,
ואולי זה המישהו השני שלא ראה בעין יפה.
ויכול להיות שלא הייתי מדויק.
רואה איך פעמים הרצון לתת, יוצא משליטה,
ובאחרים פוגע בלי כוונה.
ואולי אני גם מפחד, מניפולטבי, וזועק לעזרה.
יתכן,
לעתים מרגיש פחד ומצוקה גדולה.
יש מזה גם שם.
בסוף אני בן אדם.
וקשה לי בחיים.
לא כל הדברים פשוטים.
אני רגיש ומלא פחדים קטנים וגדולים.
ומותר לי את עצמי לאהוב, וגם להיות בחמלה.
אני ממש לא מושלם,
לא כל יכול,
ולעולם לא אהיה במודעות מלאה.
אז גם אם מנסה לעזור,
וזה נראה כמו מכירה.
בעצם אני מוכר את עצמי, זה נכון.
ושאומרים לי לא..זאת דחייה.
אבל עושה, רק בגלל שמאמין שיכול להושיט עזרה גדולה.
ובעצם....
אולי אני מניפולטור, תחמן, ולא באמת עוזר לאנשים.
העזרה מגיעה לא ממני, אלא מאלוהים.
וטוב שעליתם עלי, ואתם לא באים, לאימון לסדנה.
כל ההצלחות היו מקריות,
והנה עובדה, הרוב אותי דוחים....
אתה לא באמת נותן משהו לאנשים.
עדיף שתמות, תעלם, זקן, וערירי.
אתה מיותר בעולם.
לחייך אין תכלית,
זה הכל סיפורים.
אז שוב מנסה להרים את עצמי.
מה זה הסבל הזה?
אוהב וחומל על כל העולם
(רוב הזמן..קצת כנות...לפעמים אתה מתרגז ובעצבים)
נכון שלא מושלם,
אבל יכול להיות שלם.
אתה עובד, משתדל,
והאמת שבאמת די אוהב מבפנים.
אתה נשמה נפלאה בגוף אנושי,
מייצר תיקון בעולם,
מרעיף אהבה על אחרים.
לא כולם רוצים, צריכים, מוכנים וזה מתאים.
וכן, יש לך אזורי צל, ומקומות פחות יפים.
לכולנו יש,
בגלל זה לא הולכים ישר והורגים.
סה"כ המאזן הוא לא רע.
תמיד יש נפילות, וגם הפרשנות שלך תמיד איומה.
והקארמה היא על הדרך והכוונה,
ולא על התגובות שמנגד ועל התוצאה.
ובכל מקרה, תזכור שוב ושוב.
אתה לא מושלם.
לא על כל טעות, נופל העולם.
זמן טוב לחבק את הילד שבך, ולהביא חום ורחמים.
החיים מספיק מתאגרים,
בלי להרביץ לילד בפנים.
תראה כמה יפה הוא, רגיש ומלא הבעה.
ברוך כשרונות, אוהב, ורוצה להיות בשמחה.
והשיר לפוסט, הלא שגרתי, לא פשוט, שכל-כך קשה לי כרגע, ובטח גם לא אשתף בו בעולם.
שיר שגילתי השבוע בשיעור הניה (כן, אני גבר יחידי שם:-)). היום זה הצלצול שלי בשעון המעורר.