יו, שוב שנת לימודים מתחילה.
ונותר לי רק ילד אחד במערכת החינוך,
וגם אישה.
ואתמול בדרך חזרה מסרט,
צפה במחשבתי תחילת השנה.
והנה אני בעז הילד,
בהתרגשות עצומה.
ונזכרתי בכל משא השנים.
בהבטחות של הראשון בספטמבר.
בגודל הציפיה.
כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי:
"השנה אהיה מסודר"
"השנה יהיה לי כתב קריא"
"השנה אלמד מלא דברים"
"השנה יהיו לי הרבה חברים"
לא זוכר ממש את ההבטחות,
ורק אציין שהייתי ילד ממש מרובע,
(ברור...הרי גם האמא מורה)
וגם תלמיד די מצטיין,
ובד"כ אהוב המורים.
אבל בסוף תמיד הרגשתי בודד,
וגם מאוכזב.
רף הציפיות שלי מעצמי,
לא הושג.
ופתאום הדמעות הציפו אותי,
ככה סתם, תוך כדי הנסיעה.
לא רוצה לחכות לשנה הבאה.
או לתאריך מיוחד.
הכל בסדר כל הימים.
לא רוצה ציפיות מוגזמות,
רוצה לשחרר את תחושת הכישלון,
תחושת האכזבה.
הכל בסדר כאן ועכשיו.
כמו שאני.
וכל זמן הוא זמן לתוכניות חדשות,
התקדמות וצמיחה.
מציע לנו, הורים, ילדים.
ואנחנו שניהם כל הזמן (אל תתבלבלו....).
לשחרר טיפה את הלחץ,
את הצריך.
את הציונים.
(לא ילדינו,
אלא אנחנו,
צריכים לרפא את פצעינו,
כולל מבית הספר )
והדבר הכי חשוב ללמוד,
זה איך להתנהל בעולם,
ליצור קשר עם אנשים,
ובעיקר לסמוך על עצמנו,
להיות באהבה והשלמה.
לדעת שאנחנו אהובים ויכולים.
לראות שיש דרך להגיע לכל מה שאנחנו רוצים.
מקווה שאת זה ילדינו ילמדו בשנה הקרובה.
וזה תפקידנו, הורים כמורים.
וכל שאר הדברים,
הם הרבה הרבה פחות חשובים.
וחלק ממה שאני חושב על מערכת החינוך,
כבר כתבתי בבלוג בפוסט של ה 1 לספטמבר, לפני 3 שנים.
איך הזמן עובר….
והפוסט הזה מכיל עוד פריצת דרך גדולה.
שם תמונה מהילדות
(חושב שזה אני ולא אחי...)
אבל להסתכל אחורה, בזמן,
להסתכל בתמונות עבר,
זה ממש לא אני....עד היום.
טוב, מספיק לבכות,
כולה תחילת שנת לימודים.
וכמובן, פעם שנייה בבלוג שלי.
זה השיר שמככב.
הפעם בביצוע אחר
ילדי אדמה ונצי נצ במיקס ביחד