היום על הקושי הנורא לאהוב את עצמנו.
וגם אם אתם לרגע קופצים, לא מאמינים, המתינו שניה, בידקו שם בפנים.
כמה נדירים האנשים שאוהבים את עצמם ללא תנאי ומגבלה.
ללא כוכביות (*) והתניה.
אוהב/ת אבל…
פחות 5 קילו במשקל,
עוד 2000 ש"ח בבנק,
לא בחולצה הצהובה,
להיות בכושר יותר טוב, וגם...
מאיפה כל החXX הזה בא?
כנראה בילדות, במשפחה.
אמרו לנו תעשו את זה ולא את זה.
תתנהגו כך ולא אחרת.
ורק אם תהיו מקסימים ועוד שורה ארוכה של תנאים…
אנחנו נאהב אתכם עמוק וגם יהיו חיבוקים.
וכמובן מדבר על משפחות "נורמטיביות" עם הרבה אהבה.
ולא על כאלה שגדלו בילדות עגומה (ופוגש גם רבים כאלה).
לרובנו נתקבעה הדיעה.
לאהבה יש תנאים!
וכמובן ומבלי משים,
גם את זה לילדינו אנחנו מעבירים.
ויש סיבות נוספות, פוגש הרבה אנשים רגישים.
מכירים?
היינו רגישים בילדות, חווינו הרבה כאב ומצוקה.
אולי לא זוכרים, לא מודעים,
אבל "אטמנו" את עצמנו ל- 30, 40 ו 60 שנה.
לא להרגיש, לא לכאוב,
חיים באוטומט, עם טיפה רגש ואהבה.
ולפני שבועיים בלימודי הנחיית קבוצות,
עשינו תרגיל של לתת ולקבל אהבה.
שרנו זה לזו במעגל:
"ניצוץ חיים מבורך, אתה חשוב ,אתה אהוב"
וזה היה מרגש ונפלא, ואז כשאני במרכז המעגל,
חשתי פחד וחרדה.
אני לא ראוי!
אני לא יכול לקבל אהבה!
וזה היה ממש עצוב ונורא.
ועדיין מזדעזע שכך ועדיין הם פני הדברים,
ובטוח שגם הלחלוחית בעיניים קשורה.
ואפילו דיברתי על זה עם אחד מילדיי,
בעקבות המאורע.
ומנסה להסתכל עוד בפנים.
כל כך קשה לי לאהוב את עצמי כמו שאני?
לקבל אהבה?
להרגיש ראוי?
להיות בחמלה?
להפסיק את הביקורת העצמית ולהיות בקבלה.
וקצת קשה לי לדבר על הנושא הזה,
אולי בגלל זה מוצא פורקן בכתיבה.
אבל כמובן מקווה ומאמין שגם לקוראי נכונה מתנה.
אז חוזר לרעיון של תודות לעצמי.
חוזר להצעה של לואיז היי, להתבונן במראה.
להודות לדמות שניצבת מולך.
אבל בעיקר היום טו' באב,
מציע לכם תרגיל התבוננות עמוקה.
להיות באהבה עמוקה לעצמכם.
להקטין את הכוכביות (*) והתנאים.
להיות בחמלה,
לאהוב את עצמנו ללא תנאי.
ובלי שום סיבה.
"מגיע לי" מלמד את כולם.
מעצם העובדה שבאתי לאוויר העולם.
ומאחל לכולנו לזהות ולהרגיש,
כמה אנחנו אהובים.
לפגוש במבטם של הקרובים והרחוקים.
לתת לדברים להיכנס לתוכנו.
אח אושר נפלא...
אז יקיריי,
תודה שקראתם,
מאחל לכם אהבה גדולה,
וגם זה מתחיל מבפנים.
משוכנע שכאשר נאהב עוד את עצמנו,
נייצר המון פריצות דרך ושינויים.
וגם אם לא הבנתם את כל דברי,
זה בסדר.
גם אני לא תמיד מבין את הכל ;-)
אבל השינויים קורים במעמקים.
חיבוק גדול.
היו ברוכים,
אל תשכחו לרגע.
אתם ראויים ואהובים.
בעז
והשיר היום בבלוג, נבחר לאחר התלבטות ארוכה.
והיו כמה החלפות.
ובסוף בחרתי בשי צברי המדהים, בשיר שתרגם שלומי שבן, המדהים לא פחות, של לאונרד כהן, שכמובן אין מילים.
ואני אומר.
אהבה ולא אהובה,
חזרי אלי