ערבב את הטיח, בעז
ערבב את הטיח.
5 בבוקר בהוד השרון,
לא נרדם.
הייתי במקום אחר.
פתאום אין סיפורים,
התודעה קורסת.
חזיונות ומסרים מגיעים.
X
לעתים אהבה אינסופית,
לעתים שקט גדול וחמלה.
לפעמים מגיעים מסרים ותובנות לחיים,
ופעם אפילו חוויתי מוות ולידה.
אצבעות יד אחת יספיקו,
לספור את רגעי החסד האלה,
רגעי האימה.
אם הייתי יודע מה יקרה,
ברור שהייתי נמנע.
אצבעות יד אחת,
והיו אלפי שעות אימון, מדיטציה,
טיפול, יוגה ועוד מלא דברים.
פעם אחר פעילות בטבע במרכז ליאה ארד,
פעם אחר מדיטציה עמוקה.
פעם בריברסינג במים,
והפעם יום שישי קונדוליני יוגה וטנטרה לבנה.
חוויית לא נודע.
חסד וגם מלא פחדים מציפים.
אני אדם רציונלי, חכם ומבין.
מה זה הדבר הזה, בלי שם וצורה.
איפה הייתי, מה זה קרה?
ואז זה נגמר.
תחושת הזמן אבדה.
אולי כמה שניות, אולי שעה.
אין לי מושג,
אבל הנחיתה קשה.
חוזרים ליומיום, לכאן, ועכשיו.
האומנם?
התודעה והסיפורים חוזרים במלוא העוצמה.
לפני ההארה לטאטא את החדר,
אחרי הארה לטאטא את החדר.
רגל אחת שם,
עולמות לא ברורים, לא מובנים.
תודעה שונה של מקומות נפלאים, מפחידים.
ורגל אחת כאן.
ילדים, משפחה, גם המדיח מחכה מלא כלים.
עבודה, אימונים, אנשים מצפים.
אתה לא בסדר….
תעבוד קשה.
אף אחד לא אוהב אותך,
ועוד מאות ואלפי סיפורים,
סיפורי.
ערבב את הטיח בעז,
ערבב את הטיח.
רגל אחת כאן,
רגל אחת שם,
ואני עדיין לא כאן ולא שם.
ומה זה בכלל הכאן.
ואיפה זה השם.
מביט שוב במראה ונדהם.
מי זה המביט,
מי זה הניבט.
האם הדמות בכלל מוכרת וידועה?
מה המציאות ומה ההזיה.
52 שנה,
ועדיין אין תשובה ברורה.
והתמונות הם מלפני,
לא מספרות את מה שהיה.
חזרתי לכאן,
אותו אחד,
או שונה.
לא אדע.
ערבב את הטיח בעז,
ערבב את הטיח.
והשיר של הבלוג, מת על אהוד בנאי, אבל הלכתי על ביצוע מגניב וחגש יותר לשירו. לפחות לטעמי.
קבלו את הבילויים עושים אהוד בנאי והפליטים.
תמיד אותו השיר.