"מרחב השינוי שלך, הוא המרחב שבו אתה לוקח אחריות על הדברים.
ואז השינויים והשיפורים קורים במהירות ובהצלחה"
וכמובן, מחוץ לתחום הזה. לקיר הדמיוני, גם ההיפך הוא נכון. אין סיכוי לשינוי.
זה פחות או יותר מה שאמרתי לאחד ממתאמני האהובים אתמול בלילה בפגישתנו השבועית.
והאמת היא שהדברים כמובן פשוטים וברורים.
אני מספק מלא כלים בתהליך האימון/והטיפול בשביל להתמודד עם קשיים, להתמיר את מה שמבקשים להתמיר, ולשנות מה שמבקשים לשנות.
וכמובן הכל בחירות שלנו. ורוב העבודה מתבצעת ע"י המתאמן/מטופל בין המפגשים ובעצמו.
וכן, גם לא להשתנות ולבחור את אותה פעולה ותוצאה, זה לגמרי בסדר!
החשיבות היא ליצר מודעות והבנה לפעולותינו, ולהיות בבחירה.
אבל במקומות בהם אנחנו אומרים :
ככה זה
זו המציאות
אין ברירה
יש לי הפרעות קשב וריכוז/אני עצלן/אני בחור בלי אנרגיה
זו גנטיקה וזה ב DNA
זה לא אני, זה הצד השני, בוא תבין/תשמע/תראה...
ושומע את זה ועוד הרבה...
במקומות הללו כמובן שאין יכולת לשינויים.
אלו התנהגויות ומקומות בהם אפילו לא נחשוב ליישם את הכלים.
וכמובן שיש מלא כלים לעבודה,
אני נותן לכל אחד מספר מצומצם שמתאים למקומו באותה הנקודה.
ופתאום עולה לי שירו של יהודה עמיחי -"מן המקומות שבו אנו צודקים"
ורואה את השיר בהבנה ואור חדש ושונה.
(ואולי הייתי אומר, "מן המקומות שאנחנו יודעים")
וכן בזמן האחרון פיתחתי רגישות לשפה שלי ושל אחרים.
האם "עשיתי" או ש"הדבר קרה".
האם מדברים על "מציאות" או "הוויה".
האם אנחנו אומרים "ככה הייתי" או "ככה אני".
ועוד מלא דברים.
וכן, מתי אנחנו משתמשים בפועל בגוף "פעיל" ומתי ב"סביל ?.
ויסלחו לי חובבי העברית, אם בלבלתי את המונחים.
מקווה שהדברים ברורים.
אז כן, מציע לכם להתבונן בשפה בה אתם משתמשים.
היא תגדיר את גבולות האחריות והשינוי לו אתם מתחייבים.
וכמובן, השיר הזה הינו בלתי נמנע עכשיו בעיני :-).
אשמח לדעת אם גם אתם רואים בו עכשיו דברים חדשים.
יש לו מרגע זה פרשנות נוספת וחדשה בעיני
מקווה שגם אתם מתחברים לדברים.
זה פשוט יכול להוביל לשיפורים עצומים.