אתמול היו כתבות בעתונות הכלכלית על עוד שלב בהדרדרותה של קומברס. חבר שעבד שם איתי, כתב "הכתובת היתה על הקיר". והאמת הכתובת על הקיר כבר מעל לעשור. מדהים לראות כמה זמן לוקח לחברה גדולה (בטח במונחים ישראליים) לפרפר ולגסוס. אבל כהרגלי, אדבר על זוית פחות מדוברת ובראיה האימונית. מה עושה העבודה בחברה "דועכת/גוססת" לעובדים? ולצערי חוויתי לא מעט שנות עבודה בחברות דועכות, כולל קצת פחות משנתיים בקומברס לאחרונה (עבדתי שם גם 4 שנים בימי תפארתה - "אפרתה" למי שמכיר :-)). וההשפעה על העובדים היא בעיני קשה. יש אמרה רווחת שהטובים עוזבים בהתחלה, כי יש להם אלטרנטיבות. הפחות טובים "נתקעים". והאמת שיש כנראה הרבה סיבות לאנשים להישאר בחברה דועכת, כל אחד מסיבותיו הוא. אחד מרוצה שלא עובדים קשה, השני בתנאים מאד מפתים שלא מאמין שישחזר במקום אחר. והרבה חוששים מכל שינוי ומעבר, נאחזים ביציבות לכאורה גם אם היא מאד מדומה. רבים שלא מכירים בערך עצמם, לא בטוחים ביכולתם (גם אם מעולים כעובדים וכבני אדם), או שלא מרגישים שהם במקום הנכון, ולכן פשוט מעדיפים "להיתקע" במקום עד שהמציאות תחייב אותם לעשות מעשה. והבעיה, שמי שנמצא שנים באותה סיטואציה, משלם מחיר כבד בעיני, שפעמים רבות נסתר. תחושת ערך שנמצאת בירידה. ניסיון ליצר באופן מלאכותי תחושה של תרומה ומשמעות בעבודה. חששות כבדים כל מספר חודשים, הנה מגיע עוד גל פיטורים. והאמת מכיר חברים משם שעבדו גם 5 ו 10 שנים ועכשיו מצאו או מחפשים מקומות חדשים. אבל בעיני, המחיר עוד משולם ולוקח זמן להשתקם. רבים עדיין לא מרגישים ביעודם, או לא מדויק להם מה שהם מחפשים בעולם. אחרים עדיין לא בתחושת ערך מלאה, מרגישים ככה ככה ומתחבאים בפינה.
וכן אפשר כך הרבה שנים להתנהל. אפשר גם לקרוא מלא ספרים. אני ממזמן מציע פיתרון קצרצר, זול, ומאד מאד יעיל, לאלה שממש, ממש, טיפה "מעיזים". הרווחים עצומים.
איך השיר הבא, קשור לתוכן הבלוג ?
כרגיל עולם האסוציאציות המופרע שלי....
איזה שיר מתנגנן לכם עכשיו בראש ?