הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחה עם מתאמנת שלי, אותה אני מלווה כבר תקופה ארוכה בדרך להגשמת יעודה. יעוד שגם הוא מכיל מסלול מיוחד של אימון/טיפול וליווי רוחני..
הבלוג הזה כוון בעיני בעיקר לאנשי מקצעות הנפש - המאמנים, המטפלים, הפסיכולוגים ודומיהם, אבל תיקנו אותי ובצדק, שכל אדם הוא גם מטפל. הפוסט בעולם, וכל אחד מוזמן לקחת אותו למקום הנכון לו.
יש מלא קשיים, לאנשי הטיפול בלממש את עצמם בעולם.
יש את הקשיים שמאפיינים כל עצמאי ועסק שרוצה להתפתח - הקושי למכור את עצמך, לשווק, ניהול חשבונות, פרסום, ושאר צרכים ומטלות.
לרבים מ"המטפלים" ישנו קושי לבקש כסף עבור שירות שהם עושים בכזאת שמחה ובאהבה (ומה בעצם הבעיה בלהרוויח כסף כשאתה ביעודך?). פעמים רבות הפונים לעזרה נפשית, גם סובלים ממצוקה כלכלית, ואז גם הדרישה הכספית נראית לכאורה שלא במקומה…., שהרי באנו לעולם לעזור….
אבל יש בעיה נוספת, יחודית בעיני, המאפיינת מטפלים כשהם סוף סוף יוצאים לעולם ופוגשים את קהל מרעיתם. במוקדם או במאוחר, יכה הברק. תפציע ההכרה - בדיני נפשות עסקינן.
אנו מטפלים באנשים מרקעים שונים, בעלי טראומות שונות, "יציבות נפשית" כזאת או אחרת. לעיתים במהלך הטיפול נחשפים פרטים קשים על היסטורית המטופל, טראומות העבר. תופעות של דיכאון, כדורים, ועוד ועוד. לעולם לא נדע.
בדיוק בשלב הזה, מתחיל הפחד הגדול של המאמן/המטפל. השלב האחרון לפני ההגשמה.
הדימוי שרץ בראשי הינו הבודהה בלילה שלפני ההארה.
אותו לילה ארוך ואפל, אחרון במנין שנות המסע, בו "מארה", מלך השדים, שולח את בנותיו ושלל פיתויים, כדי להסיט את הבודהה, מהשלב האחרון במסעו. מהתגלית המפעימה של החיים בהארה. הלילה האחרון לפני ההתעוררות. החושך הגדול שלפני הזריחה. כמה אנשים הלכו לאיבוד בזאת הנקודה?
וכן, זהו שלב קשה אך הכרחי לצליחה. יקירי ויקירותי, מאמץ אחרון לפני התחנה הבאה, שגם היא רק נקודת ציון במסע, אבל כל-כך הכרחית וחשובה.
להתגבר על הפחד, החששות, השאלות. האם אני יכול ? מסוגל ? מתאים? טוב מספיק? מה יהיה אם אפגע ? מה יהיה אם טעיתי באמירה? מה יהיה אם אותו מטופל יסים את חייו ביריייה ?
ועל זה בדיוק דיברתי עם המתאמנת שלי אתמול בשיחה.
וכאן יש לי רק 3 הצעות, אבל כל אחת מהן (לדעתי) פנינה:
לסמוך ולהאמין - לסמוך, להכיר, ולהאמין בדרך הטיפולית בה בחרנו (אחרת קדימה לנקודת ההתחלה). להאמין ולסמוך על המתאמן, על היקום, ומי שרוצה מוזמן גם להוסיף את ההשגחה וההנחיה. להבין שהכל קורה לטובה העליונה. שהדברים נגלים רק שבשלה השעה, וגם המטפל וגם המטופל יכולים להתמודד עם החוויה. ובסוף בסוף,אנחנו שם לעזרה ותמיכה, רק המלווים בדרך הגילוי וההחלמה. מה שמיד מחבר אותי לנקודה הבאה;
צניעות - להבין שכל מה שאני עושה, טוב ומדויק ככל שיהיה,משנה חיים ככל שיהיה, אינו אלא רק פרט אחד, השפעה אחת, מתוך אינספור משתנים, השפעות ויחסי גומלין שיש לכל אחד עם סביבתו. לעולם איננו לוקחים את תפקיד האלוהים. עושים את הטוב ביותר בעיננו, מתוך כוונה והתכווננות טובה, אך יש גבול ליכולתינו והשפעתינו בעולם. איננו אלא צינור ומראה. שוכני עפר אנחנו, בני תמותה. גם אחרית הדברים לעולם לא נראה, לא נדע. וזה מחבר אותי לתובנה השלישית והאחרונה ;
הפרדה(גבולות) ואחריות - זה הוא/היא (המתאמן/מטופל/לקוח) וזה אני (המאמן/פסיכולוג/מטפל/נותן שירות). לא יכול ואיני רוצה לקחת אחריות על כאביו של המטופל ועל דרכו בעולם. עוזר בצורה נפלאה, כמיטב יכולתי, תבונתי,ובהרבה אהבה. אבל אין לי אחריות למסע של אותו אדם בעולם, או אם תרצו לאותה הנשמה. אינני יודע למה בא לעולם, ומהי המטרה. מכבד את דרכו בעולם, את קצבו והחלטותיו. זו אחריותו הבלבדית, והוא תמיד צריך להגיד את המילה האחרונה.
אז כן, זכינו, גם אם זה נראה לפעמים כקללה.
זכינו לעזור לאנשים, להציץ לנשמתם, ללוות אותם במסעם. לאפשר לרבים חיים יותר טובים, שמחה והגשמה. זוהי ברכה גדולה.
אז זהו תפקידנו ויעודינו בעולם. ויש בו צורך עצום, הרבה מעבר להיצע. רואים סביבנו כמה אנשים צריכים, ולא יודעים לבקש עזרה.
אבל לכל אחד דרכו בעולם. גם כשאנחנו במיטבנו, ומביאים את אורנו, זה אנחנו ואלו הם. יחסים של קירבה ואהבה, אבל גם ריחוק והפרדה. יש פה תן וקח. יש פה הפריה. אבל זה אני וזה אתה. ובשביל שאוכל לעזור לרבים בעולם, אחלק את האנרגיה שלי בקפידה. יודע שלא יכול לעזור לכל שוכני הבריאה. ובסוף בסוף, אני רק אחד במארג החיים. לא יכול להבין באמת את המטריקס שבו אחנו חיים.
עוזר במידה, משפיע במידה, אבל זה אני וזה אתה, לפחות עד שששנינו נגיע לאחדות היחידה.
ובדיוק חבר עשה share לשיר הנפלא הזה של נינה סימון. מתיישב לי טוב בפוסט הזה. בלי משהו מוזיקלי לא יכול לחתום.