אני בסדנה קצרה ששמה "זן ואומנות החיים". אתמול אמר תמיר, מורי למדיטציית זן ומנחה הקורס, משפט אחד שמלווה אותי גם הבוקר הזה: "ההיפך מאהבה זאת לא שנאה, זה פחד". מסתובב והופך במשפט הזה כבר שעות רבות. גם עיון חד-יומי בחדשות (מנסה מאד לצמצם את צריכתם בביתי) מדגים כמה בחרנו (וכמה הובלנו) לחיות בפחד, ולא באהבה. התוצאות הנוראיות ניכרות ברחוב. ברור שהפחד נוכח בחיי כולנו במישורים רבים, אבל אנחנו מכניסים אותו עוד ועוד לחיינו בצורה "יזומה" - ערבים ויהודים, שמאל וימין, דתיים וחילוניים, העדפות מיניות, הפחד ממגזרים שונים, פחד מפדופילים, פחד מהנהגים בכביש ועוד מלא פחדים שאנחנו נוטעים בעצמנו, באחרים, ובמיוחד בילדנו. אז כן, לא חיים בגן עדן ולא ב"לה-לה-לנד". לילדיי הסברתי שאנחנו עוברים 100 שנות סכסוך עם משברים כל שנתיים- שלוש לעיתים גם גדולים מזה, אבל עדיין יותר מסוכן בכביש במכונית או אופניים. יותר מתים ממחלות, והכי חשוב לפחד הרבה פחות, כי הסוף ידוע.
אני כן מאמין באפשרות בשינוי המצב. שינוי שיתחיל בנו האזרחים כי הנהגה אין. אבל יום יום אנחנו צריכים להכניס יותר אהבה ופחות פחד, לכל אספקט ולכל מעגל של חיינו. השינוי מתחיל מבפנים, כפי שאמרה מליארדרית אחת, מה שלא עושה אותה טועה. אז כן צריך להכשיר את ילדינו לזהירות, לעמוד על שלהם ולהישמר. אבל הכל במידה, והכי חשוב לשמור על פרופרציות ולהכניס אהבה. כי להכניס פחד, זה בדיוק ההיפך מזה. אז בואו פחות נפחיד את עצמנו ואחרים, פחות נזדעק, נכעס, ונאשים. יותר נפתח את ליבנו לקרובים ורחוקים. אהבה רבותי, אהבת חינם. זו התרופה. הסיכוי היחיד לחיים טובים, ששווים לחיות אותם כאן בזו הפינה