שבוע שעבר חזרתי מהמדבר.
3 ימים מופלאים על אופניים.
מסורת של 15+ שנה.
מצווה גדולה להיות בשמחה.
ואין כמו המדבר, החברים, האופניים לשמחה וגם להשקטת תנודות התודעה.
ויש חברים שפוגש ביומיום, ויש כאלה של פעם בשנה.
ואוהב את כולם, ומתרגש כל פעם מחדש,
וכהרגלי לפעמים מצליח לגנוב איזה שיחה אינטימית ושל העמקה.
מתעדכן בקורות,
מתעדכן בארועים.
לעתים דברים חדשים, אבל הרבה פעמים דברים ישנים.
ולא נורא ישנים,
אבל לצערי מזהה גם אותם טרוניות, טענות, וקשיים.
וכמובן קשיים זה חלק מהחיים,
וגם אותם דפוסים מגבילים.
אבל פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, וכלום?
לא לעשות איתם עבודה...?
וכמובן שזה גם קים בתוכי, ועושה עם זה עבודה.
אבל יש חברים שמנסה לעזור,
חלקם אחרי שנים נכנעים ;-)
ועם חלקם ללא הצלחה.
ואמרתי לחבר טוב,
כזה של הרבה שנים.
איש נפלא, מוכשר, אהוב, אבל עם אותם סיפורים.
אתה לא רואה?
אתם לא שם לב?
אותם סיפורים, אותם כאבים,
שנה אחרי שנה....
ותמיד יש סיפור של למה לא עכשיו,
ושל אין כסף,
ובעצם זה בכלל לא הוא,
זה כל האחרים והאחרות.
מעסיקים,
בנות זוג,
העולם,
ילדים,
החברה,
ושאר "זוטות"
וכאשר העמקנו לרגע, הודה.
אני חושש משינויים, לא רוצה לפגוש את עצמי ולעשות עבודה.
וכמובן, כל בחירה ראויה.
ועדיין לא תמיד מבין, למה להיאחז בקושי ובכזאת מצוקה.
והרי אני יודע כבר שנים מנסיוני האישי ועבודה עם מתאמניי,
שינויים קורים במהירות והצלחה.
והיום , והפוסט הפואטי הזה, בשולי אותה רכיבה.
מציע לי, וגם לך,
קוראי וקוראות הרשימה.
להתבונן בדפוסים, בקשיים שחוזרים שנה אחר שנה.
אלו שחוזרים בזוגיות (או בהעדרה)
בעבודה,
ועם הילדים.
מזהה?
אולי זה לא הם?
אולי זה אתם?!
אולי זו לא סתם מקריות קוסמית,
שלועגת לכם דרך המעשים,
מה החלק שלכם?
מוכנים לקחת קצת אחריות על הדברים?
לזהות שפעם אחר פעם אתם נופלים באותן מקומות
(מכירים אוטוביגרפיה ב 5 מערכות - אם לא, לחצו כאן),
וזה לא סתם.
שהתודעה שלכם מייצרת מציאות מסוימת,
זו שאתם מכירים,
ובחיי, שבקלות אתם גם יכולים לייצר שונה.
מוכנים לעשות עבודה עם עצמכם,
ולראות איך קסמים נכנסים לחיים?
זה קורה ממש מהר, אם רק תעשו צעד קטן.
מודעות זה שם המשחק, וגם לקבל כלים.
לבחור בגלולה האדומה,
ופתאום הדברים מתבהרים.
ואפשר גם לא,
מכירים את המחכים (דוקטור סוס).
אבל לפחות דעו.
זה הכל אתם,
ותפסיקו לספר סיפורים.
במה אתם בוחרים?
וזה מה שעוד יהודי חכם, אמר בענין:
השיר שהולך עם הפוסט הזה, אסוציאטיבי לגמרי.
נזכרתי בצביקה פיק וב"תמיד אותו חלום".
כן, מרי לו....