בהרבה שיחות שלי עם אנשים, אני נתקל בתשובות של "אי אפשר" ו"אני לא יכול".
באימון, אפשר לעשות מזה הרבה עבודה, אבל ביומיום אני שותק וממשיך בשגרה.
אבל כל פעם אני נפעם מחדש, כמה קל לנו להגיד שאנחנו לא יכולים.
ותמיד יש הרבה סיבות שבגללם אנחנו "לא יכולים", והכי קל להגיד "אין לנו כסף עכשיו, אנחנו עניים…:-)"
והאמת, לעיתים האבסורד בעיני זועק לשמיים, ואז אני שואל את עצמי, על מי שאמר את התשובה. האם הוא לא רואה? האם הוא לא בדק?
האם הוא מאמין באמת למה שאמר?
האם בכזאת קלות הוא מוותר בלי מאבק ?
וכמובן שאין לי כסף, או כל סיבה אחרת לאי עשיה, יכולה להיות תירוץ נח, במקום להגיד "אני לא מעוניין" ו"יש לי סדר עדיפויות שונה". וזה נניח בסדר, טבעי ומקובל.
אבל הפעם אני מדבר דווקא, על אלה שמבינים/רוצים/צריכים ועדיין מוותרים בקלות כל-כך גדולה על הפוטנציאל.
וכמובן, שגם אני אלוף בסיפורים ללמה זה קשה, ולא יכול,
ואין לי כסף, ובטח אין לי זמן. ואם לא הייתי כזה, לא הייתי יכול לראות את זה בסביבתי. אבל לפחות היום, אני מציב לעצמי כל הזמן סימני שאלה.
האם זה באמת כך ? האם זו באמת מגבלה של עצמי(ברגע הזה!) או עוד משחק של התודעה ? האם באמת כואבות לי כל-כך הרגליים שצריך להפסיק את הריצה? האם התנוחה הזאת ביוגה קשה או מפחידה ? האם באמת אין לי כסף ל…..השלם את החסר….או שפשוט יש לי שם בחירה אחרת… ודחיינות (והימנעויות) כמובן, זה לעיתים בן דוד קרוב. אני אעשה את זה, אבל לא עכשיו, בהזדמנות שישתפר המצב. .. ושואל את עצמי, האם אני מוכן לוותר על טובתי כרגע (למשל לטובת ה"משפחה" או "העבודה") ? והאם באמת טובת המשפחה או העבודה היא אמיתית, או שזה עוד סיפור שלי להתחמק מעשייה והכרעה?
וכשאנחנו לא בוחרים בעצמנו, וגם מספרים סיפורים, בסוף אנחנו מוותרים על עצמנו וגם על המעשים. ולזה רבותי, יש מחירים הרבה יותר כבדים. שנמדדים גם בכסף וגם בתסכול ואכזבות. ופוגעים גם באושר וגם בהגשמה.
ומכיר (גם מניסיון) כמה קשה לפעמים להשקיע בעצמנו, לפרגן, ולתת מתנה. אבל מציע לכם לבחור בטובתכם העליונה. ולבדוק כל פעם מחדש, מה אתם **באמת** לא יכולים, ומה אתם **באמת** לא רוצים, ואחרי שני הפילטרים האלו, תסתכלו מה נשאר, ואז תבחרו בעשייה. יכולים לפרגן לעצמכם איזו פעילות או מתנה. להתגבר על הפחד, לבוא לאימון או סדנה. או סתם משהו אחר, שמחכים לו חודשים ושנים. התשלום הקטן יחזור פי כמה. להשקיע בעצמכם זה קל וכיף, ועם פירות אדירים. את המצב הקיים כולכם מכירים.
כרגיל, חיפשתי שיר מתאים.
לא אחד השירים הגדולים של קט סטיבנס, אבל הטקסט...כל מילה זהב.