זה היה שבוע כזה.
כל פעם משתמש בכלים אחרים - אימון, טיפול, קואצ'ינג.
יש בליבי ובתוכי כנראה עשרות ומאות, אולי יותר, כלי התפתחות, מודעות, פסיכולוגיה, תרפיה ועוד הרבה דברים.
בד"כ מטפל בשיחה, אך לעתים משלב גם מדיטציה, בודהיזם, לעתים חיבור לגוף, ובסדנאות שלי גם ציור ושירים.
והבחירה היא חלקה לוגית, אבל בעיקר אינטואיטיבת לא תמיד ברורה.
מסתמכת על ניסיון של שנים, וגם הרגשה.
ולפעמים עוצר , נושם ומחכה, שיגיע מסר מאי שם, ואז הוא פשוט מופיע ואני ממשיך מכאן.
ובד"כ מתחילים באימון, לדבר טיפה על הא ועל דא.
ואז זה מתחוור לי.
אז עכשיו זה הנושא של המתאמן/המתאמנת.
שם הוא נמצא.
זה האתגר.
אז מה התרופה?
מה הכלי הנכון לרגע הזה.
במה להשתמש?
יש כנראה מאות רבות של כלים בראשי,
כאלה שמשתמש כל הזמן, וכאלה שמגיעים פעם ב...
תלוי איפה המתאמן נמצא.
ואולי זה גם תלוי איפה אני !?
והשבוע זה היה מוזר.
אני לא חושב שזה אני.
אבל שיחה אחרי שיחה,
נושא של קושי גדול מול ההורים עלה.
משהו שמגביל ומסרס כל החיים.
טראומה קשה.
ומאמן גם בני 50 ו 60,
ולעתים קרובות האמא והאבא כבר בעולם הבא.
אבל כמובן, ולכולנו יש "עניינים לא סגורים".
מעצורים של שנים.
תבניות, תובנות, סיפורים, מעצורים.
כאלה שנוצרו מול אחד או זוג ההורים מעידן ועידנים.
וגם היום בגיל 50 ו - 60 הם אותנו חוסמים, מפריעים, מפחידים.
אז השבוע בכמה שיחות אימון,
בזה אחר זה,
זימנו את ההורים למפגש, לשיחה.
חיים או מתים זה לא משנה.
ובטח למי שלא מכיר,
זה נשמע קצת או הרבה משונה.
אבל זה דבר מדהים, מרגש, וגם בעל עוצמה אדירה.
ומתאמנת אחת דיברה עם אבא בדמיונה, את מה שרצתה כל החיים.
מתאמן אחר אמר לאביו.
תודה שהיית איתי, תודה על כל המתנות,
אבל את הדבר הזה אני ממש לא צריך.
לא רוצה עם זה להיות.
זה לא אני, זה אתה.
רואה ומבין היום למה וכיצד זה הגיע אליך לחיים.
גם אלי זה נכנס, ומלווה אותי עשרות בשנים.
אבל די!
גוועלד.
זה לא שלי.
לא רוצה בדבר הזה.
לא רוצה לקחת את האנרגיה הזאת, את המעמסה.
לא רוצה להמשיך בזה את משא/מסע הדורות.
אני יוצא עכשיו בגילי "המתקדם" לדרך חדשה.
אז תודה על כל המתנות, ויודע שגם הפחד הזה,
המילים הקשות שאמרת, הזלזול,
היו מתוך כוונה טובה ודאגה.
אבל אני גדול, מסוגל, מועצם, ויכול לשנות.
היום אני פונה לדרך חדשה.
נותן לעצמי, כך הוא אמר, מתנה עצומה.
משוכנע שזה גם יעזור לילדיי ונכדיי הרכים בשנים.
וכך השבוע, שיחה אחר שיחה.
מתאמנת אחרי מתאמן.
כל אחד ויתר, והודה, והחזיר ויצא לדרך חדשה.
האנרגיה הזאת לא שלי.
ה"אזהרה" הזאת כבר לא במקומה.
תודה אבל לא תודה.
ובסוף השמיעו כולם אנחה גדולה,
וסיפרו על תחושת הקלה.
ואני, בחרתי את זה הכלי כל השבוע,
זה מה ששמעתי,
ואולי יש גם קריאה מבפנים ?!
זה כלי משמעותי, עוצמתי ומאד מרגש.
ופתאם הוא עלה, אולי התגברתי על פחד?
כיצד נפגשתי עם הכלי הזה יחד עם כל-כך הרבה מתאמנים.
ונשארתי עם עצמי והשאלה:
מה אני רוצה להגיד לחיים ולמתים?
שאלה מצוינת.
מקווה שאמצא אומץ לשקוע בה בימים הקרובים.
ולפני השיר, יש גם סרטון שבוא אני מדגים את התהליך,
חלק מקבוצה ותהליך של קורס דיגיטלי להתפתחות שהתחלתי לייצר:
ובדיוק שבאתי לחפש שיר לפוסט הזה כהרגלי, תוך שניה השיר המדהים הזה של ברברה סטרייסנד, מתוך ינטל, עלה.
וידעתי שזה זה.
אין מה לחפש יותר.
אז זה עכשיו כאן.
Yentl - Papa Can you Hear Me?