"אדם בתוך עצמו הוא גר".
וואלה, הלוואי שהייתי יכול להפריך בקלות את מילות השיר הנפלא הזה של שלום חנוך.
לצערי, הוא מלווה אותי שנים.
אבל כן, מנסה לשנות את זה קצת, אצלי ואצל אחרים.
(מוזמנים לאימון אישי/קואצ'ינג אצלי. שיפור במערכות היחסים מובטח).
לרבים מאיתנו, קל יותר ב"לבד" מאשר ב"ביחד".
לפעמים אנחנו לבד ברמה הפיזית.
בד"כ אנחנו בביחד (במישור "הפיזי") אבל לבד (במישור "הרגשי").
אפשר להיות עם משפחה, חברים, בזוגיות, ועדיין לבד.
אפילו אם יש לנו משפחה נפלאה והרבה חברים.
ומה עם אלה שבאמת נשארו לבד בשולי הדרכים?
כמה זמן, אומץ, כח, אינטימיות,
מלא את החסר (בכפל משמעות)... יש לנו באמת בחיינו?
כמה זמן אנחנו מקדישים לטפח חברות קרובה?
(כרגיל, שואל את עצמי, מוזמנים לענות לעצמכם אם תרצו ...).
אנו עסוקים בפעולות השוטפות, בבית ובעבודה.
משיגים יעדים חומריים ומדידים.
שמחים לסמן "וי" על מטרות.
כל אחד ואחת,קשייו וקשייה.
כל אחד וטרדותיו, סולם העדיפויות שלו.
לרובנו:
הדחוף גובר על החשוב.
הפשוט על המורכב.
המיידי על התהליך.
האבנים הקטנות נכנסות לפני האבנים הגדולות.
לכמה אנשים אנחנו פונים כאשר אנו צריכים עזרה, תמיכה, מחשבה רעננה, נפש תאומה ?
ובעצם, במקום "הכמה" ניתן בכלל להציב "האם".
האם אנו פונים לאחרים כאשר אנחנו צריכים עזרה או תמיכה?
והאבסורד הגדול, שאם רק נפתח את הדלת, התמיכה קרובה וזמינה.
וכן (עונה לשלום חנוך), היא יכולה להימצא גם מחר.
אז יש מספיק אנשים קרובים ואהובים, חברים משפחה ואחרים שישמחו לפתוח את הדלת ולעזור.
והביטלס טעו: האהבה שנקבל תהיה בסוף גדולה ממש שניתן.
צריך רק לבקש ולפתוח את הדלת לעזרה, לביחד.
ועכשיו סיפור.
בשנה האחרונה, ידידה מאחת הקהילות אליהן אני משתייך, חלתה בסרטן.
צעירה (40 וקצת), אמא לארבעה ילדים עם בעל מקסים (לפחות בעיני ;-)).
במחלתה קרו (לפחות) שני דברים מדהימים ומעוררי השראה.
הראשון - רבים מהקהילה, בהנהגת כמה מהחברות, התארגנו לתמוך בה ובמשפחתה במהלך התהליך הארוך של הטיפולים והבידוד אותו עברה. דאגה יומיומית לאוכל, הסעות, תרומת טסיות, ועוד ועוד. ניהול הרבה ממשק המשפחה בהעדרה.
לראות את הרצון של אנשים קרובים ורחוקים לעזור ולתת מעצמם, לפנות קצת זמן משגרת יומם.
לבחור לעשות את החשוב, האחר. להתנדב ולתת אהבה. לפנות קצת מהיומיום והשיגרה.
פשוט גאווה והשראה.
אבל השני - זו המתנה הגדולה ביותר, איתה אני מתהלך כבר חודשים.
המתנה אותה נתנה החברה ה"חולה".
היכולת לשחרר, לבקש ולאפשר לתת עזרה. לפתוח את הלב בקבלה ותודה.
"להיתמך" לא רק ע"י קרוב או שניים בזמן המצוקה, אלא להיות מסוגל לפנות ולהיעזר בקהילה שלמה!
שוב ניקוות הדמעות בעיני, כמו שהיו לפני כחודש במסיבת ההחלמה.
איזה שיעור גדול ואיזו מתנה.
ה"חולה" שעכשיו כבר בריאה, נתנה שיעור שלא ישכח לעולם (כפל משמעות פעם שנייה...).
נתינה עצומה. גדולה בעיני הרבה יותר מזאת "שקיבלה".
היכולת לבקש עזרה. לשתף אחרים במצבה, ובמיוחד בזמן הקשה ביותר של מצוקה.
בעיני, שיעור לחיים. ממליץ לכולנו לקחת משהו ממנו.
סוף סיפור.
אז כן, דבר גדול. להיות ביחד. לבקש ולקבל עזרה, אהבה.
סוף שבוע נפלא, מלא חום ואהבה.
עוזר גם בגשם וגם בקרה.
טוב, בבחירת השיר לליווי הפוסט זה,
אני כבר כנראה לא אפתיע.