לפעמים דברים נופלים לאט.
כל אחד מאיתנו עם מערכת אמונות, תבניות חשיבה, ותפיסות משלו. קשה לנו להבין שזה בסה"כ עולמנו הפנימי, ולאנשים אחרים בעולם, מערכות שונות ותפיסת "מציאות" אחרת לגמרי. תכל'ס - כל אחד בעולם האשליות שלו.
למען האמת, כבר כתבתי על זה בעבר, אבל פתאום השבוע הבנתי דבר חדש לו הייתי עיוור מהידיעה/המקום המחשבתי שלי.
חלק גדול מההתנגדות/ההימנעות להגיע לאימון,לתהליך התפתחות אישית היא בשל האמונה שלא ניתן לשנות דברים.
מתאמנת חדשה, מקסימה, מוכשרת לעין שיעור, ומלאת אהבה, שהצטרפה אלי השבוע, שאלה בסוף פגישתינו הראשונה (הפגישה הראשונה הינה בעיקרה שיחת היכרות והגדרת מטרות, ולא אימונית):
"בעז, יש לי סיכוי ? אני לא יותר מדי דפוקה ?, חושב שיש מה לעשות ביחד באימון ? כ"כ הרבה תהליכים ומודעות בעברי ושום דבר כמעט לא עזר".
אז חוץ מהדמעות בקצות עיני, כל פעם שאני פוגש אנשים מדהימים, מקסימים, מוכשרים ומלאי אהבה (כולם כאלה..) שכל-כך מיואשים ומבקרים את עצמם, עם כ"כ הרבה סבל מעל ומתחת לפני השטח, יש לי אמונה וידיעה עצומה ששינוי תמיד אפשרי ואני יכול לעזור בו.
תמיד אפשרי שינוי לטובה - בכל-גיל, מצב, רקע.
המלצותי באתר ידועות.
אבל האסימון שנפל (ועם קוראי הצעירים הסליחה) הוא שבראשנו יש הרבה סיפורים על למה לא לעשות אימון ותהליכי התפתחות - "זה מפחיד", "אני אשתנה", "מה יקרה בזוגיות?", "אולי אעזוב את הבית ואסיים באשרם בהודו?", "מה עושים שם?", "זה לזרוק סתם כסף", אבל גם הרבה חוסר אמונה.
אמונה שאפשר להשתנות. אמונה שאני "דפוק" או "אני ככה" וזה כבר לא ישתנה.
אז אני מבטיח לכם - כן, אפשר לשנות ועכשיו. זה תלוי רק בכם. באומץ להתחיל.
משם כבר ילוו אתכם המורה/המורים בהם תבחרו. תבחרו בעצמכם, תבחרו במורה ותנו בו קצת אימון והזדמנות, לפחות לטובת התחלת התהליך (אימון/קואצ'ינג,מסע,טיפול פסיכולוגי, מורה דהרמה בודהיסטי,..). משם הדברים יזרמו.
החיים קצרים, והזמן הוא תמיד עכשיו.
וכרגיל, הבלוג שלי נחתם בשיר. השיר של סם קוק אולי נשמע קצת יומרני, בהקשר של הבלוג שלי. יש לו כמה פרשנויות כולל מאבק השחורים לשיוויון בארה"ב של שנות ה 60.
אבל תקשיבו למוזיקה ולמילים, פשוט נפלא. והכי חושב פשוט תאמינו :
A Change Is Gonna Come !
ה