על הדרך בה אני הולך ועל צורת האימון יש מקצת הסברים באתר. מוזמנים להתקשר לעוד פרטים, אבל הכי כדאי להתנסות, כי המילים לא באמת מסבירות.
בפוסט הזה רציתי לדבר קצת לא על האימון, אלא על תוצאות האימון.
חשבתי על התוצאות, כשרציתי לבחור סלוגן קצר שיסכם את מה שאני עושה באימון. ככלל גיליתי שלסכם את כל מה שאתה יודע על נושא במשפט אחד, זהו תמיד רעיון טוב.
ואז הבנתי את המובן מאליו - כל תהליכי ההתפתחות והמודעות מובילים לאותה מטרה. הם נבדלים רק בדרך ובשיטה.
אלו ממש לא התוצאות המידיות הראשונות בהם המתאמן יבחין בחייו. זוהי גם לא תוצאה של האימון הבסיסי בד"כ או של פיתרון מקצת מקשיינו. אלו תוצאות, שלפחות עפ"י נסיוני, לוקח מספר שנים להבחין בהם ולהתחיל להפנימם.
אני בראשית הדרך.
ניב דור-כהן, מורי ליוגה, אמר באחד השיעורים שהיוגה הינה מסלול התפתחותי, רוחני, שמטרתו להעלות אותנו לרמה התפתחות גבוהה, טובה יותר. ואז חשב שוב ותיקן. לא רמה גבוהה יותר, אלא לחזור לעצמנו, להיות יותר "אנחנו".
והאמת היא, שזו בדיוק התוצאה ארוכת הטווח, של מי שיתמיד ללכת בדרך. דרך הטיפול הפסיכולוגי, דרך האימון האישי והקואצ'ינג, דרך הזן והמדיטציה הבודהיסטית ,דרך היוגה או כל דרך התפתחות "אמיתית" אחרת.
אנחנו מגיעים לעולם עם סט של יכולות ותכונות שהם אנחנו, שלנו. כל תינוק נבדל מרעהו, והוא אחר שונה ומיוחד. אינני יודע אם זו תוצאה של גנטיקה/תורשה, קומבינציה ושינויי DNA, או נשמה, אך כילדים קטנים, זה מי שאנחנו באמת, נטו, ללא מסכות, אמיתיים.
במהלך השנים כתוצאה מהסביבה, ההורים, הדברים שלמדנו, האכזבות שחווינו, טראומות שפקדו אותנו, הדברים שאמרו לנו, קשיים והצלחות, אנחנו משתנים. אוסף חדש של אמונות נוצר, מחשבות ותובנות חדשות על החיים, לקחים שהסקנו והפנמנו ועוד.
לכל אחד מאוסף הדברים ששינה אותנו, היתה סיבה טובה, לפחות נכון לזמנה. רבות מאותן אמונות/תובנות כבר לא משרתות אותנו, שלא לומר פוגעות בנו, אבל בשורה התחתונה, "התודעה"/"הנפש" מכילה אינסוף סיפורים, מסקנות והתניות, שבד"כ חוסמות אותנו ופוגעות בנו ב 2 דרכים עיקריות:
רבים מאיתנו עושים את מה "שצריך" ו"נכון" אבל מאבדים את החיבור למי שאנחנו, למה שאנחנו רוצים, למה שאנחנו יכולים. חוסר החיבור עם עצמנו מוביל פעמים רבות לקושי בקבלת החלטות, כיווני ההתפתחות אינם ברורים, החיבור ל"יעוד" - למה שאנחנו יכולים לתת ולהעניק לסביביתנו, אובד וכדומה.
רוב חיינו עוברים כשאנחנו מוצפים בפחדים, חרדות וחששות מהעבר ומהעתיד. ממה יגיד, ממה צריך לעשות, ממה נכון או לא נכון. פחדים לאין קץ, על עצמנו, סביבתנו משפחתינו ועוד.
כשאנחנו מתחילים לבצע תהליכי אימון בסיסים, פשוטים, שמבוססים על כלי אימון וכלים פסיכולוגיים פשוטים, אנחנו מתחילים לפתח מודעות - מודעות לדרך הפעולה שלנו, זיהוי הרקע למעשים שלנו, חיבור לילדות ולתובנות שנצרבו בנו אז, ומנהלות אותנו עד היום (כן זה באמת כך, כל המפקפדים, מוזמנים להתנסות...).
זו גם הסיבה שאני חש שהאימון ה"בסיס/ההוליסטי" הזה מקדם כל-אחד, הרבה יותר מ"תהליכים רוחניים" שמתאימים בשלבים "מתקדמים" יותר.
בעקבות תהליך הזיהוי והניקוי הזה, בעקבות המודעות לפחדים, מתחילה התודעה/הנפש/המיינד מעט להתנקות. מעט יותר שקט נוצר, קצת פחות דברים מפחידים אותנו, הכעס פוקד אותנו בתדירות יותר נמוכה ועוד.
כתוצאה מתהליך שכזה, פתאום מתחילים לפקוד אותנו מעין "הבזקי אור", או הבזקי "צלילות" - זה לא בהכרח קורה הרבה, אבל לפתע פתאום כל אחד מאיתנו מגלה רמזים לאופיו האמיתי, ליכולותיו. מזהה את הדברים שישמח לתת ולתרום למשפחתו, לחבריו לעולם.
זאתי החזרה לעצמנו, החיבור למי שאנחנו, החיבור לילד שהיינו. זהו אחד הנדבכים החשובים, בלחיות חיים טובים ומספקים יותר. לחיות מחדש.
אז אולי זה קצת מאכזב, אבל תהליך התפתחות נכון אמיתי, ישומי, שמעוגן בקרקע וגם הולך ב"דרך הלב" (ע"ע ג'ק קורנפלד), יביא איתו יותר שקט, שלווה וצלילות, יותר מי שהיינו כילדים שבאנו לעולם.
הבשורה הטובה, שהיום כמבוגרים, שקצת חזרו לעצמם, נוכל להעניק יותר, בכח גדול יותר, את מתנתנו לעולם. לחלוק את הדברים אותם למדנו, בהם השתננו, במהלך חיינו.
